מבוסס על שיר של המשוררת עטורת הפרסים חדוה הרכבי. ילדה על נדנדה. לכאורה מאושרת. האימא נמצאת בקרבת מקום ובכל זאת לא איתה. העבר צף ומפריד בין השתיים  שוב. כל אמא עושה את הכי טוב שהיא יכולה עבור ילדתה. כל ילדה קטנה רוצה להיות מאושרת.

1024 סיבות, שירו של נדבי נוקד, יוצא משליטה ככל שהמסע המוזיקלי שעוטף אותו נעשה כאוטי יותר. פרסומות הפיפטיז המרצדות ברקע, ובהן רקדניות ורקדן שמחוללים בחושניות סביב מוצרי צריכה, מזכירות לנו אגב כך כי גם פעם השילוב בין אמנות לטכנולוגיה הכיל בתוכו פוטנציאל נפיץ של מבוכה, יומרה אינסופית והמון הומור.

הסרט בנוי מטייק יחיד (One-Shot) המתעד צעידה לאורך מקטע אקראי מ"שביל ישראל". התמונה המונוכרומטית מזכירה הדפסי כסף מימי ראשית הצילום. אל פס-הקול הפסטורלי – התנשפות, צעדים, וצלילי עדר, חרקים וציפורים – מסתננים הדים של מלחמה רחוקה. ההקראה החד-קולית הופכת למקהלה נוסח טרגדיה יוונית ובהמשך מידרדרת לקקופוניה מטרידה.

סרט קצר המבוסס על שיר, המתנהל כפרודיה על משאל רחוב, שבו כל המשתתפים משיבים באותן מילים, מילות השיר. ככל שהסיטואציות מסלימות מן היומיומי אל האבסורדי, הסרט בוחן את הייצוג העצמי הליברלי ואת פרדוקס הסובלנות דרך חזרתיות, אירוניה ושינוי פרספקטיבה.

ישראל אלירז ראה בילְדות את המקור לאנושיות נכונה, שהיא נקייה ופגיעה, מסתורית, יצירתית ואותנטית. שיריו המתארים את עולמו של הילד הם מהיפים והצלולים שכתב. בשירתו, הילד הוא אולי המורה האחרון אשר יוכל להראות לנו את הדרך הביתה, אל המקום בו לדברים היה אור מיוחד, והחלומות היו ממש בכפות הידיים. ואל הזמן בו עדיין לא שכחנו ״את פלא היותנו בתוך העולם״.

העבודה בנויה משלושה חלקים: שני פרקי וידאו, ושיר שהמשורר עצמו קורא.

למעלה משנתיים אחרי – ועדיין, מה שקורה אינו מתקבל על הדעת. ואולי לא היו הדברים מעולם?

עבודת וידאו שנוצרה בהשראת השיר "כל זה" מאת גילי דנון, וצולמה ביום הכיפורים – היום הקדוש ביותר בלוח השנה היהודי.

ברחוב שעזבתי כשעזבתי את העיר, שחר עולה על חנות הסדקית, על בית הקפה שעודנו סגור, על אתר הבנייה הסגור. וליד דוכני המזון המהיר, חומת הבטון שגובהה כגובהי, עדיין נושאת את תפילת החולין שהכמנתי בכתב זעיר.
מתוך הספר "לנצח, עד הבוקר", דנה גולדברג, לוקוס 2026.

סרט אינטימי על משורר פלסטיני ישראלי, טאהא מוחמד עלי (1931- 2010), בן ספורייה בגליל, שביצירתו כרך את כאבי חייו בזיכרון הקולקטיבי של עמו והפך למשורר מהחשובים בעולם. הוא לא דיבר על הסכסוך אלא על כאב, סבל ותקווה. טאהא היה  אניגמה אנושית ותרבותית, שילוב בין שייקספיר ובטהובן למשוררים ערביים. יצירתו תורגמה לעשרות שפות.