דברי הקדמה: טל לניר, אוצרת לאמנות בין־תחומית, מוזיאון תל אביב לאמנות

האמנות של קני שרף צבעונית, מלאת חיים, כיפית – ולכן, כנראה, היא לא "נחשבת" כמו זו של שני חבריו ושותפיו לסצנה של שנות ה-80 בניו יורק: קית הרינג וז'אן מישל בסקיאט. הוא אהב ליצור מאשפה, לצבוע קירות שלמים או חפצים בהמון צבעים צעקניים – אמנות שלוחת רסן, שמזכירה לפעמים ציורי ילדים, או ציורים לילדים. גם מסך הקולנוע בסרט הזה מתפוצץ לרגעים מצבעים.

שרף החל את דרכו כאמן גרפיטי והיה אחד המובילים בסצנת הלילה והאמנות החדשנית והמשוחררת של ניו יורק בשנות ה-80. אבל בעוד ששותפיו לדרך זכו עם הזמן להכרה ולהוקרה של הממסד האמנותי (ולמכירת יצירותיהם במיליוני דולרים), מעמדו של שרף בעולם האמנות ידע עליות ומורדות. הסרט הזה, שבתו מליה היא במאית-שותפה שלו, אינו מנסה להאדיר את שרף ואמנותו, ומצליח ליצור דיוקן אמין של אדם מלא קסם וצניעות וגישה מציאותית – לצד היצירות המטורפות והמהפנטות שלו.

ועוד משהו שראוי להזכיר כאן: בעוד שרוב חבריו למהפכת האמנות של שנות ה-80 הלכו לעולמם במגיפת האיידס, קני שרף חי וקיים וממשיך ליצור.

לפני או אחרי הצפייה בסרט מומלץ לבקר בפרויקט "עיר תחתית: איורים בחניון גולדה" – שבעה ציורי קיר בחניון גולדה. שבעה מאיירים הוזמנו לצאת מדפי הספר ולצייר על קירות החניון המרכזי. האיורים בחניון מקשרים בין המרחב, האנשים והחניון, ומאירים את הקשר ביניהם.