הנה מה שנראה כפתרון לחידה שאפפה במשך שנים את דמותה של לני ריפנשטאהל: האם היתה "רק" קולנוענית מבריקה וחדשנית, שתיעדה את גרמניה הנאצית מבפנים בלי להיות שותפה לאידיאולוגיה של מושאי הסיקור שלה? או, כפי שטענו רבים, היא זכתה למעמד המיוחד שלה תחת השלטון הנאצי, ולקרבה לאדולף היטלר, גם בזכות אהדתה למשטר?

הבמאי אנדרס וייל מנסה לא לשפוט וגם לא להגן על ריפנשטאהל, אבל התוצאה מחזקת את ההבנה שהיא  היתה אוהדת של המשטר הנאצי, וגם בשנים שאחרי נפילתו (היא מתה בשנת 2003, בגיל 101) הביעה אהדה לפאשיזם. ולאור המסמכים מתוך הארכיון האישי שלה, המוצגים לראשונה בסרט, בהם צילומים  עם מנהיגי המשטר הנאצי, משפחה ומאהבים, נראות גם טענותיה שלא ידעה דבר על השמדת היהודים כמופרכות.

קוונטין טרנטינו אמר בזמנו על ריפנשטאהל שהיתה הבמאית הגדולה ביותר שחיה אי-פעם. הסרט הזה אינו מתכחש לגדולתה כקולנוענית, ויוצר דיוקן מרתק, מורכב ומעורר אי-נוחות של אישה מלאת מוטיבציה וכשרון, שעשתה הכל כדי להצליח ומכרה את הקריירה שלה לצד הלא נכון של ההיסטוריה.