פרנסיס בייקון ולוסיין פרויד היו חברים בלתי נפרדים בראשית שנות החמישים. הם נפגשו בכל יום בסוהו בלונדון, בשני מועדונים קבועים ובפאב אחד. הידידות נמשכה שנים והסתיימה במפתיע – כנראה, לפי הסרט, אחרי שפרויד שאל יום אחד את חברו מה הוא חושב על ציור שלו. "הייתי שופך עליו דלי של צבע", ענה לו בייקון, ומאז השניים לא החליפו מילה ביניהם.

מתחילתה, הידידות בין שני הציירים הבולטים והמצליחים של אנגליה במאה שעברה נראתה קצת מוזרה: בייקון, יליד אירלנד, טיפוס מוחצן, מהמר כפייתי והומוסקסואל מוצהר. ואילו פרויד, יהודי ונכדו של זיגמונד פרויד, נראה כנציג מובהק של הממסד האנגלי: יפה תואר ולבוש תמיד בהידור, בעל משפחה וקנאי קיצוני לפרטיותו. "הוא לא היה מוכן למסור את מספר הטלפון שלו", מספר בסרט עוזרו הקרוב, ששימש גם דוגמן שלו, לצד הדוגמנית הקבועה  סו טילי, המשתתפת גם היא בסרט.

גם האמנות של השניים היתה שונה: הציורים והדיוקנאות שצייר בייקון היו מעוותים ולעתים קרובות מעוררי אימה. פרויד הכין דיוקנאות ריאליסטיים, לעתים קרובות בעירום – נשי או גברי (הוא יצר שערורייה כאשר תיעד בעירום את שתי בנותיו הבוגרות. אחת מהן משתתפת בסרט ומסבירה: "הוא לא היה אבא מהסוג הרגיל"). היצירות המרשימות של שניהם  ממלאות את המסך, ולצד קטעי ארכיון וראיונות, סיפור הידידות והאיבה בין השניים מתפתח לסרט מעולה על אמנות ועל יוצריה.

לפני או אחרי הצפייה בסרט מומלץ לבקר באוסף האמנות המודרנית של מוזיאון תל אביב לאמנות. התערוכה כוללת תצוגה מקיפה של זרמים ואמנים מרכזיים באירופה של המאה ה־20 ובארצות הברית שלאחר מלחמת העולם השנייה. בין היתר תלויה בתצוגה גם עבודתו של פרנסיס בייקון שלושה מתווים לדיוקן ג'ורג' דייר (1964).

הביקור בתערוכה בכפוף לשעות הפתיחה של מוזיאון תל אביב לאמנות