כשפגשתי את יהודה פוליקר ויעקב גלעד היינו אנשים צעירים מאוד, והם היו בעיצומן של ההקלטות של האלבום “אפר ואבק”. שמעתי את המוסיקה על טייפ קסטות. זו הייתה מכה מתחת לחגורה, מסע בזמן לילדות שלי שריסק את ההגנות שבניתי עד אז. שנים של הסתרה, של בושה, של הפנמה שההורים שלי, ניצולי השואה, “הלכו כצאן לטבח”.
אנחנו נולדנו בבתים שבהם הזיכרון האפל והמטריד של ההורים שלנו היה בן בית. כזה שלא הולך לשום מקום ולא נותן לנו אפשרות להתמסר לתמימות של הילדות. כשפוליקר סיפר לי על הזיכרון שהפך אותו למגמגם, זו הייתה הפעם הראשונה שחשף את הטראומה – טראומה כל-כך מוכרת לכל מי ששייך לקבוצה הזאת, שנושאת אשמה על חטא שמעולם לא חטאה.
יצאתי למסע לתוך הזיכרון של הורים שהגיעו מאושוויץ ושל ילדים שגדלו כשמעליהם עננת כאב אינסופי של אובדן, אלימות ומוות. הסרט טבע את המושג “דור שני לשואה”. זיכרון השואה קיבל לגיטימציה ואיתו השתנה האופן שבו נכתבה ההיסטוריה של ניצולי השואה מאז. והזיכרון הפרטי של פוליקר וגלעד הפך לנכס צאן ברזל של התרבות הישראלית.
(אורנה בן דור ניב)
ההקרנה בנוכחות היוצרים.
