שיירת משאיות מובילה פסלי מתכת ענקיים מעכו אל מוזיאון תל אביב, שם יוצבו מחוץ לבניין – הם גדולים מדי מכדי שיוכלו להיכנס פנימה – בתערוכה שהאמן, יעקב דורצ’ין, נתן לה את הכותרת “באר אטומה”. השנה היא 1995, וזהו סופו של תהליך יצירה שהבמאית מירה באואר עקבה אחריו לאורך חודשים.  

דורצ׳ין יצר את הפסלים בקרית הפלדה בעכו מגושים עצומים של ברזל מותך ומחומרים שמצא בשטח – הוא והמנופים הענקיים שהוא מפעיל כדי לעצב ולהציב את היצירות הענקיות והכבדות. כאשר הכל מוכן, רגע לפני פתיחת התערוכה, הוא עושה חשבון נפש, לעתים במשפטים חידתיים כמו: “אני חושב שהתערוכה יפה. אני אוהב אותה, ויחד עם זאת צר לי מאוד עליה״. או: ״אם אתה מנסה להיות מעודכן אתה חייב להטמיע שקרים בתוך העבודות שלך. כל דבר בעל ערך הוא לא עדכני”. ויש לו, לאמן, גם עיסוקים אחרים ואהבות אחרות שנחשפים בסרט: למשל, חקר חרקים ומוסיקת ג’ז.