נדמה שאי אפשר שלא להתאהב בקלאוס מקלה. הניצוץ שבעיניו, כישרונו המוסיקלי יוצא הדופן, חתירתו לשלמות – לא מתוך נרקיסיזם אלא מתוך אהבתו האינסופית למוסיקה – ויכולתו להעביר אהבה זו לתזמורת שעליה הוא מנצח ולקהל הרחב. עד גיל 27 הספיק להיות המנהל המוסיקלי והמנצח הראשי של הפילהרמונית של אוסלו (המשרה הוצעה לו מייד אחרי קונצרט אחד שניצח עליו שם, בגיל 22) וגם של תזמורת פריז, וכבר עכשיו הוצעה לו המשרה הנחשקת של המנצח הראשי של התזמורת המלכותית באמסטרדם – הוא יהיה בן 31 בלבד כשיתחיל.
בקטעי הארכיון שבסרט אנחנו רואים ילד-נער מתבגר עם שרביט מנצחים ביד, וזה אולי נראה כמו משחק של ילד אבל לא: כבר אז הוא באמת מנצח. ומכאן אנו מצטרפים למסע מוסיקלי נטול מסכות ואגו ונחשפים לגאון מוסיקלי, מאסטרו ועלם חמודות, איש חזון ויצירה שרבים צופים שתהיה לו השפעה רבה על עולם המוסיקה של המאה ה-21. ובסוף הסרט, ההרגשה היא כאילו יצאנו מקונצרט מוצלח.
והנה עידכון מתחילת חודש אפריל: מקלה מונה גם למנהל המוסיקלי של תזמורת שיקגו.
