דברי הקדמה: אלי דג’יברי
התמונה של ביל אוונס כשהוא גוחן על הפסנתר, ראש בין הכתפיים, מכונס בעצמו, הפכה לאחד הסמלים בהא הידיעה של הג‘אז הגדול של המאה העשרים. נדמה שהיא אכן משקפת את כל מה שאוונס היה – מוסיקאי ענק, מחובר בצורה כמעט על–טבעית לפסנתר, אדם בתוך עצמו, מיוסר ונושם מוסיקה.
אוונס נולד בניו–ג‘רזי ב-1929 והחל לנגן פסנתר בגיל 6, בעקבות אחיו הגדול והאהוב, הארי. הסרט עוקב אחר הקריירה המרתקת שלו ומציאת קולו הייחודי, ונעצר בתחנות החשובות הרבות בחייו. בתחילת שנות ה-50 הגיע לניו–יורק ושמו החל להתגלגל בין מוסיקאי הג‘אז כמי שכדאי מאוד לשים אליו לב. אחד ששם לב הוא מיילס דייויס, שצירף את אוונס כלבן היחיד בהרכב שלו, ולמרות שאוונס נשאר איתו רק שמונה חודשים, דייויס ביקש ממנו לחזור כדי להקליט את Kind of Blue, תקליט המופת שהפך לאלבום הג‘אז הנמכר ביותר בכל הזמנים. מוסיקאים, שותפים לדרך ובני משפחה, מספרים את סיפור חייו של המוסיקאי הייחודי, שבמקביל לקריירה משגשגת חווה טרגדיות רבות ונרדף כל חייו על ידי שדים שהביאו למותו בגיל 51.
ההקרנה במלאת שנה (כמעט) למותו של ידיד הפסטיבל דובי לנץ