על דברים אחדים שזרקנו או הדחקנו, דברים שהפכו לערמה ענקית של זבל. על הר חירייה, שאגר את הטינופת שתושבי מרכז הארץ השילו מעל עצמם במרוצת חמישים השנים האחרונות, כמו נחש המשיל את עורו. על אנשים שההר הזה הוא חייהם. על הצעות של אמנים נודעים מן הארץ ומן העולם שהוזמנו לתת להר צורה ומשמעות, עכשיו כשההר חדל לשמש אתר הזבל המרכזי של גוש דן. על אקולוגיה ועל זבל ועל דרכיה המפותלות של האמנות לגשר ביניהם.
“כשהייתי בן חמש ראיתי תינוק שאכל צואתו. המטפלת המזועזעת, עיוותה את פניה מתוך גועל. התינוק היה מאושר. מעט מן השמחה שלו ומתחושת הקבס שלה חשתי כשהתפלשתי ביוון הסחי הנהדר, הכאוטי של חירייה. המקום שבו התרבות שלנו ממצה את עצמה” (רם לוי).