תוכנית סרטי השירה של פסטיבל אפוס – אוצרת: יסמין קיני
סרט-שירה הוא הקסם החד פעמי בו שיר מהווה השראה ליצירה אודיו-ויזואלית. השראה מכל סוג: אולי השיר או המשורר הוא הגפרור שהחל את תהליך היצירה הקולנועי, אולי השיר הוא עמוד השדרה של הסרט. הכל אפשרי. גם המגוון הקולנועי פתוח ומכיל כל מה שפואטי ונוגע: עלילתי, דוקו, היברידי, אנימציה, ניסיוני, וידאו ארט. הכל מותר. על כן כל שנה, כבר עשור, נרקמת לה תוכנית ייחודית של סרטי שירה.
השנה נציג בחלקה הראשון של התוכנית, זרקור על סרטי השירה של האמנית וחוקרת הספרות לילי רתוק.
לילי היא מהתורמות הקבועות לתוכנית שלנו מאז היווסדה, כל שנה היא, יחד עם שותפה זיו יונתן, מציגה סרט חדש. השירים אותם היא טווה לסרטים, תמיד מעמודי התווך של משוררי השפה העברית, לעיתים מהמקורות. הדימויים תמיד מרתקים, לעיתים אניגמטיים. ביצירותיה, החיבור בין הדימוי למילה נושא סוד. נקרין 3 מיצירותיה (שתיים שהוקרנו בעבר ואחת חדשה) ונשוחח איתה על האופן שבו נבראים סרטי השירה שלה.
החלק השני של התוכנית יביא למסך 9 סרטי שירה של יוצרות ויוצרים שונים, באורכים שונים ובסגנונות שונים. מה שמחבר בין היצירות האלה השנה היא העירבוב בין האישי והאינטימי לבין הכללי והציבורי, וכמו תמיד החיבור בין השירה לבין הקולנוע.
הסרטים בתכנית
תולעת שני, משורר צעיר ומבטיח, מגיע נרגש להוצאת ספרים כשחלום פרסום ספרו הראשון בידיו. המו"ל, מר קונשטטר, מהולל את כישרונו הנדיר, אך הפגישה לוקחת תפנית מפתיעה ומטרידה שתשנה את חייו לנצח.
האם אמא יכולה להכין את בנה ליום בו היא תמות? דרך משחק בצעצועים, אמא ובן עוברים דרך אירועים מעצבים בחייו של הבן, ממות אביו ועד תקופת שירותו בצבא. האמא מנסה לא להדהות עם הבן שלה, ולכך את הכאב שלו לפני מותו העתידי
לאחר מות אימו, גיבור הסרט מוצא קלטת החושפת את התפוררות נישואי הוריו. קול אימו וההדחקה של אביו בוראים עולם מקביל המערער את זיכרונותיו. השקרים של הזיכרון האנושי מתנגשים עם תמונות מגורענות וקטעי קול קטועים, והגבול בין מציאות לדמיון מיטשטש, מכריח אותו להטיל ספק בעברו.
סרט שירה דוקומנטרי אישי, אודות נער המתבונן בחיים ובמוות דרך סיפור חייה של סבתו ומערכת היחסים שלהם. סיפור המזכיר כי לכל דרך יש אמצע, אשר ההולכים בה יכולים וגם אם למעט זמן, להיפגש וללוות אחד את השנייה בדרכם
בהשראת השיר הַצִּפֳּרִים אֵינָן יוֹדְעוֹת של אסתר ראב נכתב השיר של ניצן יוגב. היא חושבת שהציפורים דווקא יודעות אבל אנחנו הנשים, בני האנוש, לנו חסרה יכולת לשחרר, ולהיות נוכחות אל מול קשיי החיים. הסרט-שיר מחזיק את שני השירים בו בעת, כשהוא נותן לנו את הנוכחות העוצמתית של הטבע במבט ואת הקשב למילים שמונחות על הלב.
אמנות. זיכרון. הווה.
מהו תהליך יצירה? מהי יצירה? מהו יצר?
בניסיון להישאר בהווה, דרך פעולה אחת יצרית, העבר חודר ומתערבב. כעננים שחולפים ומשתנים כך גם הדמות האנדרוגינית.
פיסות פיסות פורס המבט
ומשאלות לב צומחות בחריצים.
וידאו ארט בהשראת השיר "מי האיש החפץ חיים", שלקוח מתוך ספר תהילים, פרק ל"ד.
"זֶה שֶׁאֲנִי עַל בִּרְכַּי וּפָנַי מֻרְכָּנִים
לֹא אוֹמֵר שֶׁנִּכְנַעְתִּי
אוֹ שֶׁאֲנִי מִתְפַּלֶּלֶת.
זֶה רַק אוֹמֵר שֶׁלָּמַדְתִּי
לְהִתְכּוֹפֵף כְּדֵי לֹא לְהִשָּׁבֵר"
(מתוך: "אני על ברכיי", גיורא פישר)
בחנוכה ללא אור, בכיכר פריז בירושלים, יצרתי פרפורמנס רחוב מתועד.
על הברכיים, מנסה להתרומם ולהתנחם בהמיית המים. קמה ונופלת. מורידה את הראש עד שאוכל להתרומם שוב.
מחווה ללילי רתוק
דמות נשית מסתורית יוצאת למסע לילי הזוי. על לוח ליבה מראה, בעזרתה היא מנסה לצוד את הירח הבוהק, החמקמק. המסע מתאר את מאבקה בטכנולוגיה, המאיימת להרוס את האנושי שבאדם. במציאות אכזרית, כאוטית, רציונאלית לכאורה, היא בוחרת באמנות כשפה היחידה שבה היא מסוגלת לומר את האמת שלה. כיוון שהטכנולוגיה אינה מגיעה אל השיגעון – היא מוצאת בו מקלט.
היצירה עוסקת במלחמה כקללה עתיקה ומתמשכת. קינת דוד על יהונתן, משמשת כמוטו. הדימוי המרכזי, הפותח והסוגר בנוי מניגודים: במציאות של חורבן, בה שורדים רק החרקים "פשפשי האש" אשר עולים ויורדים על השיח הניצב, כאילו דבר לא קרה, מופיעה המקוננת. החיים והמוות נאבקים בתוכה זה בזה, כאשר גופה הוא זירת הקרב, והיא נקרעת בין ההשלמה עם החורבן, לבין יציאה פרועה, משוגעת, וחסרת כל תקווה – לעומתו.
"קוטר הפצצה" מציג קלידוסקופ של עולם מרוסק, בתוכו מנסה הפרט להשמיע את זעקתו. שיריו של יהודה עמיחי, נמצאים במרכזו; המסר ההומניסטי והאוניברסלי, מקבל גוון חם ואישי בקריאתה של הזמרת האייקונית Ronnie Gilbert. להקת המחול Armitage Gone! של הכוריאוגרפית האמריקאית Armitage Karole מגיבה על השירים במחול מקורי המבוצע בתוך המבנה הפיסולי הסימבולי, שיצרה לילי רתוק.
בחירת מושבים
